עדיין אין תגובות

פרשות “ויקהל – פקודי” “שבת החודש”

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשת אתם” ומיד לאחר מכן,  “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה‘ כל העשה בו מלאכה יומת” מדוע נסמכה קדושת השבת לעניין המשכן? רש”י הקדוש מפרש את הסיבה: “הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת”. ועלינו ללמוד מכך מוסר גדול ביותר, אם מלאכת המשכן לא המשיכה והשבת חשובה ממנה, אז קל וחומר על עניינים של העולם הזה שחייב להפסיקם מפני כבוד השבת.  

רואים דבר נפלא בדרך בה קורא משה רבנו לכל הנשיאים. משה רבנו קורא לנשיאים באמצעות תקיעה בחצוצרה. ונראה שאפשר להקשות, מדוע הדרך לקרוא לכל הנשיאים היא דרך החצוצרה במהירות וללא טורח? אולי עדיף לעשות מסירות נפש וללכת או לשלוח שליחים שיעשו מסירות נפש לעבור אצל הנשיאים ולקרוא להם אחד אחד. מדוע לא כך? אלא אפשר לראות יסוד גדול. אם משה רבנו היה הולך או שולח שליחים לעבור אצל הנשיאים ולזמן אותם היה מצב של גאווה וקנאה, שהרי כל נשיא היה מסתכל למי קראו ראשון, ובכך היתה קנאה ותחרות ביניהם. והנשיא שהיו קוראים לו ראשון היה מתמלא גאווה. ועל כן הדרך הכי טובה שתמנע מחלוקות וגאווה וקנאה היתה קריאה דרך החצוצרה שבה משה רבנו מזמן את הנשיאים.

דבר נוסף, משה רבנו מקהיל את כולם במועד מיוחד. יום לאחר כיפור. ומכאן אפשר ללמוד מוסר גדול. בעשרת ימי תשובה ואולי קצת לפני, עם ישראל מתחיל להרגיש יראה ופחד מאימת הדין, לפני ראש השנה וכיפור כל אחד עושה חשבון נפש, ומתחרט על מעשיו הרעים ומנסה לתקן ולעשות תשובה. ויש כאלה שמקדימים עוד מחודש אלול, שהרי חודש אלול הוא הכנה גדולה לימים הנוראים. וכך ביום כיפור עם ישראל כמלאכים, לא אוכלים ולא שותים, מתלבשים בבגדים לבנים, מתענים, מבקשים סליחה אחד מהשני. אך מיד לאחר תפילת הנעילה וערבית, איש לדרכו הולך וחוזר לענייניו, וכבר אין את אותה אחדות כמו בכיפור. ולכן דווקא יום לאחר כיפור, “ויקהל” אוספים את כלל העם, לרמז לנו לא להתרחק לאחר יום הכיפור, אלא להמשיך בדרך הנפלאה בה צעדנו בעשרת ימי תשובה, בכיפור, באחדות, בתיקון המעשים הרעים, ולא חס ושלום להגיע לעשרת ימי תשובה בשנה אחרי, ולבקש שוב סליחה מבורא עולם ומאנשים שפגענו בהם במשך השנה.

דבר יפה ראינו במילים “בקע לגלגלת”, בקע זה אותיות עקב שנמצא ברגל, (שזה הדבר הנמוך בגוף האדם) וגלגלת שזה בראש (הכי גבוה בגוף האדם). וזה יסוד גדול לחיים, מי שהוא יהיה בקע – כלומר עקב (נמוך) מי שיתנהג בענווה וצניעות אז הוא יהיה לגלגלת- גבוה (בראש). שנאמר “ה’ מגביה שפלים עד מרום”.  וכמו שנאמר “מאן דהו זעיר איהו רב” כלומר מי שהוא זעיר כלומר מתנהג בענווה זוכה להיות גדול (רב). ואילו על האדם הגאוותן נאמר במסכת סוטה שאין הוא וה’ יכולים לדור בכפיפה אחת..  כי מידת הגאווה היא מידה מאוסה בעיני ה’, וממידה זו נמשכות מידות אחרות שגרועות גם כן, לדוגמה “כעס” “עצבות” “קנאה” וכו’..

 

לפרסם תגובה